במשך עשורים, הבית הקטן ברחוב רודריגז אקוסטה מספר 5 הפך למוקד עלייה לרגל עבור מדענים, ספקנים וציידי רפאים. מה שהתחיל ככתם לחות במטבח של מריה גומז פריירה, הפך לפרשת "הפרצופים של בלמז" – תופעה שעד היום מוגדרת כחשובה ביותר בתחום הפרא-נורמלי במאה ה-20.
המדענים שנשארו חסרי אונים
זה לא היה סיפור של אגדות מקומיות בלבד. בשנת 1972, פרופסור הנס בנדר הגרמני, שנחשב לאחד החוקרים הקשוחים והרציניים בתחום, הגיע לבית. הוא הכניס את הרצפה להסגר, חתם אותה בשעווה והניח מצלמות. כשפתחו את החדר כעבור שבועות, הפרצופים לא רק שנשארו – הם השתנו.
גם חוסה לואיס גורדן, חוקר ספרדי ידוע, ביצע בדיקות כימיות קפדניות. המסקנה שלו הייתה חד-משמעית: לא נמצאו פיגמנטים של צבע. "זה נראה כאילו התמונה נוצרת מתוך המבנה המולקולרי של הבטון עצמו", כתב בדו"ח שלו.
הפסיכוגרפיה: האם המוח הוא הצייר?
התיאוריה המרתקת ביותר שהועלתה היא "טלאופלסטיקה" (או פסיכוגרפיה). חוקרים הציעו שהפרצופים הם למעשה השלכה נפשית של מריה, בעלת הבית. לפי הסברה הזו, מצוקות רגשיות או כוחות לא מודעים של אדם מסוים יכולים "להטביע" דימויים על חומרים פיזיים. מעניין לציין שעם מותה של מריה ב-2004, עוצמת התופעה השתנתה, אך הפרצופים לא נעלמו לחלוטין.
השקט שמתחת לרצפות
כשחפרו מתחת למטבח לעומק של שלושה מטרים, התגלתה הסיבה האפשרית ל"מתח האנרגטי" בבית: שרידים של בית קברות מהמאה ה-13, שבו נקברו קורבנות של רעב ומלחמות. האם אלו הפנים של אלו שנשכחו מתחת ליסודות הבית?
🕵️ הערת הבלש:
אם אתם מתכננים ביקור בבלמז, כדאי לדעת שהכפר עצמו נשאר אותנטי להפליא. אין שם שלטי ניאון או מרצ'נדייז של רוחות רפאים. זהו שקט אנדלוסי כבד, שרק הופך את המפגש עם הדיוקנאות שעל הרצפה למצמרר יותר.